על היציבה בגיל השלישי 

לאורך השנים צברתי נסיון רב בעבודה עם אנשים שיצאו לפנסיה, מבוגרים וקשישים.

 נוכחתי לדעת שביכולתי לתת עזר רב, ולפעמים ביתר קלות מאשר לצעירים מהם בשנים.

 ההסבר שלי לכך הוא שעל מנת לשנות דפוסי מחשבה והתנהגות דרושה פתיחות ופנות לענין.

 מצאתי שלאחר שילדיהם יוצאים מהבית, ומאחר שאינם נמצאים כבר במרוץ, קיימת  פחות התנגדות

 וזה מאפשר  שינויים גדולים בהתארגנות וביחס של אדם לגופו ולעצמו.

  זאת להבדיל מרבים מבני גילי הנדרשים לעבוד שעות רבות, ולתפקד סביב השעון כך שמידת הפנות שלהם

מתבררת לעתים כנמוכה מאד.

  מגוון הסיבות בגללן פונים אלי אנשים מבוגרים רחב ביותר. רובן דומה לתלונות של שאר האוכלוסיה,

 מיעוטן מאפין אנשים מבוגרים.

  לתפיסתי, וזאת לאור נסיון רב, אין אדם שלא ניתן לעזור לו, אין אדם שלא יכול להתפתח וליצור שינוי בחייו.

כך, אין לדעתי מגבלה של גיל, אלא אם אדם מתעקש שאכן כך הוא המצה..

 אינני מדבר כרגע על מוטיבציה או מחשבות חיוביות, אלא על היכולת הטמונה בכל אדם, גם בגילאים המבוגרים

 להפנות קשב ותשומת לב לעצמו, ובכך לממש את יכולותיו.

  הנאה גדולה אני חווה בשעה שתלמיד או תלמידה (בכל גיל) מצליחים להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי,

 ולשפר זאת לכדי פעולה קלה ונעימה.